אולי הפרעתי

בסופ"ש של 1-2 באפריל הוא עבד ועבד ועבד ואני תיצפתתי וצילמתי וצילמתי.  
שמתי לב שהוא מתחיל בבוקר הלא מוקדם מידי וממשיך עד אחה"צ.
ינאי בני בדיוק היה בבית והסתכלנו ביחד, תוהים איך נכון להיות עם הנקר בקשר, איך לבקש את הסכמתו לצילום. ינאי מתאר לי את המפגש שלו עם הדבורים, את הדק מן הדק של התקשורת עם נחיל. הוא אומר: "קודם כל להגיד שלום".
הנקר גם הוא רגיש בטירוף לכל רחש, קשוב לכל כוונה, לכל תזוזה במרחב.
רגישות ברזולוציה גבוהה.

מהחצר אני יכולה לצלם אותו. 

ברגע שעוברת מהחצר לחורשה הוא נעלם. 

אפילו השארתי את המצלמה דולקת על הקרקע בחורשה רבע שעה וחזרתי לחצר.
לא הופיע.

ביום ראשון הנקר נעלם. שני, שלישי, נעלם. איפה הוא..
אוי.
ישר תחושת אשמה.
יכול להיות שהברחתי אותו

ברביעי לעת ערב, כשלבי כבר נחמץ, פתאום שמעתי תיפוף קליל מענף גבוה...
היייי!
למחרת הוא חזר ואיתו הנקבה, מדלגת מענף לענף, מציצה בקן החדש, זהירה, מתופפת, מתעופפת.

בקרוב הם יכנסו לתקופת ההטלה.